חרדות של ילדים יוצרות תלות חזקה בהורים.
עבור הילד ההורה הוא מישענת, וכשרמת החרדה של הילד עולה הוא נצמד להורה, מבקש שההורה לא יעזוב אותו, ודורש את נוכחותו הפעילה לצידו. לעיתים, באופן לא מודע הילד משיג בדרך זאת קירבה להורה, שליטה בהורה או תשומת לב מההורה; אך כמובן שדרך זאת אינה משרתת את הילד טוב כי היא פוגעת בעצמאותו של הילד, פוגעת בקשר עם ההורה ומעוררת לעיתים כעס אצל ההורה, ואכזבה של הילד מכך שההורה לא יכול להתמסר לו באופן מלא ומוחלט כשהוא מפחד.
כשיש לילד חרדות זה אתגר גדול לקשר עם ההורים והזדמנות טובה לעצור רגע ולחשוב איך תומכים בילד החרד, אבל בו בעת גם מציבים גבול לתלות, ועוזרים לו להתמודד עם החרדה ולהתקדם, גם אם בצעדים קטנים – לעבר עצמאות מלאה יותר.
החרדה מגייסת לעיתים מההורים תגובה עוטפת וחומלת, כי הם מבינים שהילד באמת מפחד וסובל, ולכן נענים כמעט לכל דרישה שלו. אך האפקט המצטבר הוא לעיתים תחושת חנק, עייפות וכעס אצל ההורים, כי זה תובעני וקשוח להיות שם כל הזמן, גם כשהילד כבר גדל ואמור להצליח להתמודד.
למצוא את שביל הזהב בין חיבוק ותמיכה לבין דחיפה קדימה
ניתן לתמוך בילד חרד, לסייע ולהיות אמפתיים ומעודדים, ולצד זאת – להציב גבול. כלומר: חשוב ליצור שיח עם הילד ולסכם שהוא מנסה להתמודד עם החרדה בכל מיני דרכים, ושאתם שם כדי לעזור לו ולשמור עליו. אפשר לבנות יחד תוכנית הדרגתית למשהו קטן קטן שעושים כל יום כדי להתקדם לעבר התמודדות.
התמודדות לדוגמא: ילד שמפחד לישון לבד
אם הילד לא רוצה להרדם לבד, אפשר לבנות תוכנית הדרגתית מה עושים כל יום כדי להתמודד טוב יותר. ביום הראשון ההורה יוצא מהחדר לדקה, וחוזר, וכל יום מעלים את הזמן שההורה בחוץ, ומחזקים את הילד על הזמנים שהוא מצליח להישאר לבד.
כמובן שזה לא פשוט כי לפעמים רמת החרדה גבוהה מדי, והילד לא מצליח לנסות ולתרגל כי הוא מוצף בחרדה וזה משתק אותו. לעיתים החרדה מבטאת משהו עמוק יותר במערכת היחסים עם ההורים או בחייו של הילד. בשני המיקרים האלה צריך עזרה מקצועית כדי להתקדם הלאה.